נפילתו ועלייתו של איש הייטק – סיפור אישי

מאת: עודד טנקוס M.Sc.

היתה לי קריירה מצליחה בעולם ההיי טק כאיש ניהול, מנהל פרויקטים, מנתח מערכות, איש QA, מדריך ועוד כל מני מקצועות שאספתי בדרך .. כמו כולם, במהלך השנים עברתי בין החברות הקטנות והגדולות ובסוף התמקמתי בחברת אמדוקס, שם עבדתי קשה, אך העבודה סיפקה אותי מקצועית וההכנסות היו בשפע - נהניתי מאוד.

...וכמו רובנו (אני מניח), כשכיר, ולא משנה באיזה כלוב של זהב אתה נמצא, חלמתי להיות עצמאי – להיות אדון לעצמי, להקים עסק משלי, וכמובן לגרוף את כל הרווחים הנובעים מעסק משגשג.

לאחר פיצוץ הבועה בשנת 2002 ואחרי כ-20 שנה במקצוע, 5 שנים מהם בחברת באמדוקס, מצאתי את עצמי מחוץ למעגל התעסוקה. איבדתי את הבטחון הכלכלי של המשכורת הקבועה, אך בלית ברירה, החלום שלי בלהיות עצמאי התחיל להתגשם. בהתחלה התחברתי עם מספר חברים שהיו באותה סירה – נפגעי היי טק - והחלטנו לתת שירותי יעוץ. לאחר מספר חודשים ראינו שזה לא הולך, ולכן זנחנו את הפעילות – אך אני לא זנחתי את החלום.

לאחר מחשבה מעמיקה והרצון להיות עצמאי, התחברתי עם חבר מהאוניברסיטה והחלטנו להקים חברה משלנו למתן שירותי למידה מרחוק (eLearning). בימים ההם, לא היה לי ניסיון עסקי ולכן חלוקת העבודה הייתה שהשוטף ינהל את הפן העסקי, ואני את הפן המקצועי. שנינו היינו אנשים "מבושלים" בתעשייה, והיה לנו את היכולת – כל אחד בתחומו הוא – להרים פעילות כזו (כך חשבנו). השקענו את מיטב כספנו בפעילות, החברה התחילה לעבוד, והגענו לגודל של כ-20 עובדים קבועים ומספר יועצי חוץ.

...אך מהר מאוד נכנסנו לסטטיסטיקה הישראלית, ולא משנה מה עשינו, בסוף נאלצנו לפטר את כולם ולסגור את החברה. היינו חייבים הרבה כסף - לעובדים, לרשויות, לבנקים, למשפחה ובעצם לכל העולם ואחותו. לקח לנו מספר שנים מסובכות לצאת מהברוך המשפטי. ברגעי השפל לא היה לי כסף לאוכל ולשכר דירה, עבדתי כשוטף כלים במסעדה, כסבל על משאית ובעוד עבודות מזדמנות בהם הרווחתי שכר מינימום. במהלך השנים הללו, איבדתי את השותף שלי כחבר, איבדתי אל כל חסכונותי, את השם הטוב שלי בבנקים והחשוב ביותר, איבדתי את הערך העצמי שלי, הזוגיות שהיתה לי וכן את הביטחון בלהמשיך במסלול שחלמתי עליו.

לאחר שהכל נרגע – כך חשבתי – הדבר היחידי שרציתי לעשות הוא לשקם את עצמי מבחינה אישית ומבחינה כלכלית. היה לי מזל שמהפן האישי, היו לצידי מספר חברים טובים שתמכו בי ועזרו לי ככל יכולתם. הפן הכלכלי היה סיפור אחר. במרוץ השנים גיליתי שני דברים:

א. התבגרתי, וב. את המציאות המרה של השוק הישראלי, כלומר, הגישה התעסוקתית של מחוסרי עבודה מעל גיל 40.

מהר מאוד גיליתי את היחס של המגייסות הצעירות לאנשים היותר מבוגרים, את רצון החברות לגייס צעירים עם מעט או חסרי ניסיון במשכורות נמוכות, ובעצם את הקושי הרב בלחזור למעגל התעסוקה. דיברתי עם חברים (חבר מביא חבר או הפניה לפרויקטים זמניים), שלחתי מאות אם לא אלפי קורות חיים לכל חברה שהיא, אך לשווא – או שלא עונים בכלל, או שכאשר דיברתי עם אנשים, לרוב שמעתי את המונח over qualified או שאין לי מספיק ידע טכני להשתלב בעבודה.

אז הלכתי ללמוד מקצוע טכני באחת המכללות המובילות בארץ – מומה BI בסביבת מיקרוסופט סרבר 2012 עם התמחות בביג דטה. הובטח לי עתיד מזהיר, ולאחר סיום הקורס עבודה במקצוע ולכן החלטתי להשקיע זמן וכסף לטובת העתיד. אגב...עברתי את הקורס בהצטיינות. מיותר לומר שלא מצאו לי עבודה, ועכשיו הרגשתי כי בזבזתי זמן וכסף (שלא היה לי) על הכשרה מיותרת. כנראה שמה שאמרו לי לא כ"כ היה נכון, ועצם הגיל (הגורם הסמוי שאין להזכירו) הוא זה שרובץ מעל ראשי.

רק בשנתיים האחרונות גיליתי את המאמץ האדיר של מספר אנשים וארגונים שמנסים לשנות את המציאות והמודעות בשוק העבודה הישראלי. וכן המאמץ הזה מניב פירות – לאט לאט רואים יותר מודעות לעובד הותיק, עם הניסיון הרב שלו והרצון העז לחזור למעגל העבודה, כאשר המשכורת משחקת תפקיד משני – אנשים אלה רוצים להרגיש שייכים, רוצים לתרום מהידע והניסיון, רוצים להרגיש מוערכים.

משום מה, התחברתי לצוות של מועדון אפורי השיער. המועדון מאפשר תשתית חברתית ועסקית למחפשי עבודה מבוגרים וליזמים בקריירה השניה שלהם, וכן עוד פעילויות חשובות – לאו דווקה למחוסרי עבודה. במיוחד התחברתי לאודי קשת. אודי ניסה לגייס אותי להשתתף במספר סדנאות לשינוי החשיבה לגבי תעסוקה, אך לא היה באפשרותי לאור המצבי הכלכלי. האישיות של אודי כבשה את ליבי, ונהנתי מאוד מהשיחות שלנו ביחד.

ללא קשר להצטרפותי למועדון, קרוב משפחה קישר אותי למכללה שבה הרצאתי מספר פעמים בשנה וכן מצאתי מספר לקוחות עם צורך בפרויקטים. על בסיס הפעילות הזו נהייתי עצמאי פעם נוספת. מציאת תעסוקה זו הייתה מקרית לחלוטין ובא עם מזל רב וללא שום קשר לניסיוני למצוא עבודה באופן אקטיבי (שליחת קו"ח וכו'...).

לעומת זאת, גיליתי מספר דברים על עצמי – אינני טוב בשיווק עצמי, וזה לא מבשר טובות לגבי איש עצמאי. גילוי זה, ואולי כל מה שעברתי, גרם לי לחשוב שכדאי לי להיות שכיר. אז לצד הפרויקטים בהם אני עוסק, אני עדיין מחפש להיות שכיר – אבל עכשיו, אין את הלחץ של הכסף, יש יותר רוגע בחיפושים המאפשר ראייה ארוכת טווח, ויש התחלה לשיקום הכלכלי.

בינתיים אני מקווה שיום אחד אוכל לשתף פעולה עם מועדון אפורי השיער, ולהשתמש בתשתיות של המועדון להרחיב את הפעילות שלי כעצמאי או למצוא תעסוקה כשכיר – ימים יגידו.