בימים אלה מתעצמת מאוד התופעה שבה אנשים בני ארבעים ואפילו חמישים נאלצים לעזוב את מקום עבודתם. זה קשה זה מאכזב ועוד יותר מכולם זה מפחיד. אדם עוזב את המקום שבו הוא מבלה את רוב שעות היום ופתאום הוא בבית! מה עושים בבית,? הגברים שלא כמו הנשים פשוט אומללים. אין להם משימות ופתאום הם הופכים מטרד של ממש. יש לגברים האלה פתאום מושג כיצד לנהל את הבית בצורה יעילה יותר, איך לנקות טוב יותר והיכן לקנות את המוצרים שעל רכישתם לא היו אמונים בעשרים השנים האחרונות. אותם חסרי עבודה יוצאים לסיבוב הופעות בעיר כאילו לחפש עבודה ושבים לביתם בשעות הצהרים. בדיווח היומי לאשה אין ממש חדש והמתח אחרי שבוע הופך להיות מעיק משהו. אדם שהיה בעל מיצוב בבית הופך להיות מטרה לניגוח עדין על חוסר יעילותו והיעדר כישוריו להביא פרנסה של ממש למסגרת המשפחתית. כדי להתמודד עם המצב המאוד לא פשוט הזה ראוי להתייעץ עם מומחים בתחום, אותם אנשים שנמצאים עימנו כאן בעמותת "אפורי השיער". אז כיצד נתמודד עם עזיבה של מקום עבודה אחד כאשר האחר אינו מצוי בידינו. פנטזיות הן הדבר שחייבים לוותר עליהם בשלב זה. הפנטזיות הן הדלק לכל מטרה עתידית אך הן אינן יכולות להיות תחליף למבט אמיתי על מצבו של אדם. נדרשת הערכה מפוכחת מה שוויו של אדם ברגע הקשה הזה. אם היה אותו עובד מנהל ששווה משכורת של ארבעים אלף שקלים הוא פתאום אינו שווה את הסכום הזה. האיש שווה בדיוק את הסכום שמקום עבודה חלופי מוכן להציע לו. לחילופין הוא שווה את הסכום של העסק, המיזם או התעסוקה העצמאית שהוא מסוכן לגבש לעצמו. אין ספק ייתכן שהעסק המתוכנן לא ירקום עור וגידים, אך הוא בהחלט יכול להיות פוטנציאל אם יש בו תכנית עסקית ראויה ויעד ברור. אסור בתכלית האיסור להיתפס אל ימי העבר. אותן שעות ארוכות שבהן הסמנכל המדובר קיבל החלטות וניהל עשרות עובדים יכולים להיות זיכרון מרגש ומקור לגאווה עצמית. ואולם הזיכרון הזה אסור שיוביל את מסכת ההתנהלות הביתית של אותו עובד שאין לו פרנסה בעת הזאת. אדם שהופך יעיל ויודע לנפק הכנסות אפילו בעבודה זמנית מוכיח לעצמו ולסביבתו כי מדובר באדם מעשי שיהיה מסוגל להמריא למחוזות חדשים שיזכירו את הימים המפוארים מהעבר.