הסיפור מופץ בבלוג של שוקה דינור בכתובת http://shuka.dinur.name
יום אחד אני מקבל מייל מיובל עילם, מנהל מרכז חינוכי בהרצליה, שאיני מכירו. ציפור קטנה לחשה לי שהוא בחור ערכי ומיוחד הידוע כמכין תיכוניסטים לצבא, ליחידות קרביות. הוא כותב לי שאת הפעילות השבועית עם חניכיו הוא מסיים בשיחה על פרשת השבוע ומשלב בכך סיפור עם חוכמת חיים. אלמוג, חניכתו, החלה להוסיף סיפורים משלה. הנה אחד מהסיפורים שליקטה:
דוקטור ג'ים אדוארדס הוא מנתח מוערך מאד בקהילת הרופאים. נחשב כמומחה בניתוחים סבוכים שאחרים הגדירו כחסרי סיכוי. מתמחים התחרו ביניהם כדי לעבוד תחת שרביטו וללמוד ממנו.
ד"ר אדוארדס בילה שעות ארוכות בבית החולים ועשה שם לילות כימים. בית החולים הוקיר את מסירותו והעמיד לרשותו לשכה שכללה גם חדר שינה קטן ושם… 'בקודש הקודשים'… כך כינו את החדרון עובדי בית החולים, הוא היה מנציח ומשמר את הצלחותיו המקצועיות. על המדפים בחדרון השינה הוא היה מציב תעודות הוקרה שקבל על עבודתו ועל טכניקות ניתוח חדשות שפיתח. היו שם גם צנצנות עם גידולים שהסיר בניתוחים מורכבים ושהאנשים שהחלימו נתנו לו כמזכרת עם תגיות הוקרה.
באחת השנים נבחר כריס להיות מתמחה אצל ד"ר אדוארדס. כריס השתדל להיות צמוד אליו כמה שיותר, כדי למצות את ההזדמנות שנפלה בחיקו. הערכתו למנחהו הלכה וגברה ככל שלמד מקרוב את פעלו, שכלו וחריצותו הרבה.
ויום אחד נקרא ד"ר אדוארדס לחדרו של מנהל בית החולים. הוא שהה שם כחצי שעה ולכשיצא הוא נראה שפוף גוף ושפל רוח. כריס ניסה להתעניין אבל הדוקטור פטר אותו בניד ראש ללא מענה.
בערב כריס קפץ לבית החולים כדי לסיים בדיקה עם חולה. כשעבר ליד לשכת הדוקטור הוא הבחין שהתאורה דולקת. הוא דפק על הדלת ומשלא נענה פתח את הדלת הלא נעולה. בלשכה לא היה איש אבל הוא שמע רחש מחדר השינה הקטן – 'קודש הקודשים'. הוא הציץ לחדרון.
עגלת אשפה סטרילית ניצבה במרכזו של החדר וד"ר אדוארדס שוטט ליד המדפים, שולח ידו ומשליך לתוכה מוצגים ומיכלים שהיו שם.
כשהדוקטור הבחין בכריס שעמד בפתח הוא מלמל אז כאילו לעצמו:
"מנהל בית החולים הודיע לי שאיני כשיר יותר לניתוחים בגילי. אני יודע, זה מגיע בשלב מסוים לכל רופא מנתח." הוא שתק לרגע, חוכך באם להמשיך. היה ברור שכאבו רב.
"מאז שאני זוכר את עצמי, בית החולים והניתוחים היו מרכז חיי. אבל יש לי גם משפחה. והנה, לאחר שנים רבות רעייתי ואני נפרדנו והיא עברה עם שלושת ילדי למדינה אחרת. לא השכלתי להיות בעל טוב ואב טוב ומנתח מוצלח בעת ובעונה אחת. אתה מתבונן בכל תעודות ההוקרה והמיכלים שבחדר הזה שמייצגים את הצלחותיי ואתה מלא קינאה, בוודאי, כמו כולם."
הוא אחז באחת הצנצנות. "הגידול שמונח כאן הוצא בניתוח שארך תשע שעות… וגרפתי הרבה מחמאות. באותו הזמן… נערכה מסיבת סיום בית-הספר של בני הבכור." הוא השליך אז את הצנצנת לעגלת האשפה שבמרכז החדרון. "ותעודת ההוקרה הזו היא תחליף למסיבת יום ההולדת של בני השני… שהחמצתי גם כן." והוא השליך לעגלה גם את התעודה הממוסגרת.
"וזו מייצגת את יום נישואינו שהוחמץ…. וזו את החופשה השנתית מלפני חמש שנים… וזו את הכניסה של בני למכללה… את כולן החמצתי." וקולו של ד"ר אדוארדס הלך ודעך עם צלילי הזכוכיות הנשברות בתוך עגלת האשפה.
"אני מנתח מוצלח… " הוא אמר בקול שבור, "אולי בין הטובים שיש… אבל אני בקשר דל עם ילדי… כמעט ואיני מכיר אותם. את כל חיי ביליתי כאן. החדר הזה… 'קודש הקודשים' אתם קוראים לו… פסגת הצלחותיי לכאורה… הוא גם אבן המצבה של כישלונותיי כבעל וכהורה."
"אתה מתמחה מצוין," הוא פנה אלי בקול שקט. "אתה תהיה גם מנתח מוצלח. אני מקווה שאת השיעור האחרון הזה לא תשכח."
(קיבלתי מחניכה במרכז חינוכי בהרצליה בשם אלמוג. המקור לא ידוע)
ומעניין שלא הורה מיוסר שלח לי את זה אלא חניכה צעירה דווקא.
ג'ון לנון בשירו 'ילד יפה' כתב: "החיים זה מה שקורה כאשר אתה עסוק בתכניות אחרות." ובאותו הזמן ילדינו עסוקים בלגדול, אהובינו הולכים לדרכם ואולי לעולמם, חלומותינו נעלמים… ואנחנו עדיין עסוקים…
הסיפור מופץ בבלוג של שוקה דינור בכתובת http://shuka.dinur.name
