הקיץ שוב חזר אלינו.
קיץ זו עונה מעניינת של השנה.
כי בקיץ יש איזו אוירה של חופש באויר
עד כדי כך שזה מאוד מאוד מפתה להיסחף ו"לצאת לחופש"
ולדחות את הכל עד אחרי החגים.
נפגשים ונותנים פרספקטיבה על מה שהיינו מה שאנחנו ונותנים לנו את האפשרות להחליט על מה שנרצה להיות
כי מה שנרצה להיות הוא שיקבע לאן נגיע ומה נעשה שם
עצמאות זו לא מילה פשוטה
רגע אחרי שהסתיים חג החירות ורגע לפני שאנחנו מגיעים ליום העצמאות
אני רוצה לחלוק איתכם את חשבון הנפש הקטן שלי בנוגע ליציאת מצריים הפרטית שלי.
לחשוב רגע על בני ישראל שלא ממש רצו לצאת ממצרים עד שבא משה ובאותות ובמופתים הראה להם שהגיע הזמן שטוב לא יצא ממה שקורה פה.
קצת כמו יהודי מזרח אירופה שראות את ההתפתחויות אבל לא ממש קראו את הכתובת על הקיר.
נשארו וקיוו שיהיה טוב.
החג הזה השנה הוא בשבילי סמל של שינוי.
שינוי מאביב לקיץ.
שינוי מפנים לחוץ.
הוא זמן של התכנסות עם המשפחה
וסוג של פסק זמן כי שום דבר לא עובד בתקופה הזו בקצב הרגיל.
החודש נולדה פה במועדון הזדמנות מעניינת.
ההדמנות הזו היא לא לכל אחד.
היא מיועדת למהנדסים שמוכנים לפתוח את הראש
ולעבור לתחום שונה לגמרי.
שרוצים לעבוד משמונה עד ארבע
ולפנות לעצמם עוד יום למה שחשוב.
הרהורים על מה שבסרטה של לינוי בר-גפן / ערוץ 10
התמונה שנשארה לי בזכרון לאחר הצפייה בתכנית הזו, היתה קיפאון.
כל אחד בתורו, עומד במקום ומשדר קיפאון. לא זזים, הכל באותה משבצת - קיפאון.
זו תמצית החוויה - זו שעשתה את הסרט, ה"שחקנים", היועצים והמומחים - כולם בקיפאון.
ועל כולם מנצחת הסטיגמה - חייב משרה.