נאור אביאני עשה שינוי.
שי, בן 63 היום, איבד עבודה פעמיים בעשור האחרון. "פעם בגיל 50 מתוך תחושת מיצוי, אחרי עבודה של 25 שנה באותה חברה, ולא נמצא לי תפקיד פנוי ואטרקטיבי. פניתי לרשת הקשרים שהייתה לי ודרך אנשים שמקושרים בתחום שלי, והם עזרו, ייעצו וסידרו לי פגישות. אחת מהן הניבה את התפקיד החדש שבו עבדתי עוד עשור, בקרן השקעות".
העבודה השנייה הסתיימה בעזיבה פתאומית. "היו קיצוצים דרמטיים בחברה וקיבלתי מכתב פיטורים מהיום להיום", הוא מספר. "בניגוד לפעם הראשונה, הפעם לא הייתה הכנה או חשיבה קדימה, פשוט נשלחתי לשבת בבית", הוא נזכר.
איך הרגשת באותו זמן?
"לקחתי זמן לנוח ולהתאפס על עצמי וכשהתחלתי לחשוב קדימה, חשבתי שיהיה לי קשה למצוא תפקיד בגלל הגיל שלי. במקרה פגשתי את אודי וחבריו ואהבתי את הכיוון, זה הדליק אותי מנטלית ועשה לי פתאום סדר. כי אתה לא יכול ללכת בגיל הזה להתראיין כמו בגיל 40, זה סיפור אחר לגמרי. בגיל 60 אתה צריך לבנות את עצמך שאתה מוצר ואתה מוכר את עצמך".
"הגעתי לגיל שאני גם דורש יחס טוב, עניין ואתגר בעבודה"
שי אומר שמבחינה כלכלית הוא יכול היה להרשות לעצמו לפרוש כעת, אבל הוא ממש לא חפץ בכך. "אני רוצה לעבוד. אם הייתי פורש יכולתי לחיות חיים די נוחים אבל זה לא רק הסיטואציה הכספית. אני בן 63, אני לא זקן, אני לא צריך ללכת לקופת חולים כל היום. אני רוצה את העניין, את האתגר של הפרויקטים, לחוות סיטואציות חדשות. בעיניי להיות אקטיבי זה להמשיך להיות צעיר ברוחי. בצד זאת, אני לא מוכן לעשות כל דבר, יש לי גבולות. הגעתי לגיל שאני גם דורש יחס טוב, עניין ואתגר ויש לי קווים אדומים. אני לא מסכים שידברו אלי בזלזול, למשל. אני מרגיש שיש לי את הכלים ויש לי את התחושה שאחרי ההכשרה שעברתי אף אחד לא יחליט עבורי אלא אני לוקח את גורלי בידיי".